הרצליה

"הרגשתי שאני חייבת לעשות הכל כדי להישאר בחיים"

עד גיל עשר יהודית שבתאי מהרצליה, כיום בת ה 84 מהרצליה, הייתה עדה לזוועות שאינן נתפסות בשכל האנושי, אולם היא החליטה שהיא תשרוד, תישאר בחיים ותספר את אשר ארע למען הדורות הבאים

בילי בסרגליק 02/05/2019
יהודית שבתאי. מסע רצוף סבל ותלאות
צילום: פרטי

 ליהודית שבתאי, תושבת הרצליה, ניצולת שואה, אשר נולדה ב 1934 והיא היום בת 84, מי שנקראה אז, בימים ההם ברומניה, אידה מוזיקטנו, חשוב מאוד לספר על תקופת השואה והייסורים שחוו היא ומשפחתה. בקול בוטח, היא מתארת בפני זוועות, ייסורים, קור, רעב, הישרדות ועיקשות להישאר בחיים שחוותה מגיל 6-10. חשוב ליהודית, אידה הקטנה בת ה- 6, שהצליחה לשרוד ולהקים משפחה נטועה היטב בהרצליה, להגיד לנו: "תשמרו על ארץ ישראל כי בלעדיה לא נשרוד."

בגיל שש התחיל הסיוט של אידה, בכפר קטן בשם בנילה, קרוב לצ'רנוביץ, שאז הייתה רומניה והיום שייכת לאוקראינה. "היינו משפחה מלוכדת ומאושרת, 4 ילדים, אבי ואימי עבדו כספרים. אבל האושר הזה נגמר מהר. יום שישי אחד, הייתי בת 6 לערך, אבי יצא לרחוב, שמע שני קצינים קוראים לגויים של הכפר ואומרים להם: 'הלילה תעשו פוגרום ביהודים' הוא אמר לאמא שלי, תלבישי את הילדים כי אנחנו יוצאים להתחבא בשדה השעורה כי הלילה יהיה איום ונורא. אני לא חושב שנחזור יותר הביתה."

מאז החל מסע נדודים וזוועות שנמשך 4 שנים. "בשבת גירשו את כל יהודי הכפר. צעדנו בשיירות, הלכנו  30 קילומטר בכדי להגיע לטרניסטרה באוקראינה. אחי הגדול הרצל  בן ה- 13, זהבה בת ה- 11, ציפורה  בת ה- 9 ואני בת ה- 6, אבי צבי בן ה- 45 ואימי בטי בת ה- 39 וסבתא שלי בת ה- 60. אלפי אנשים צועדים. לא מקבלים אוכל ולא מים, צעדנו חודשים רבים. פה ושם הגויים מרחמנות, זרקו לנו חתיכות אוכל. אנשים מתו בהליכה כמו זבובים. במו עיני ראיתי אימהות זורקות את התינוקות לגויים בדרכים, בכפרים שעברנו, כדי שלפחות הם יישארו בחיים. בכפרים מסוימים שעברנו היה כתוב בדם: 'פה הרגו את כל היהודים'. סבתא שלי, שאיבדה כבר את סבא שלי בדרך, ואבא שלי שראה שסבתא שלי ואני לא יכולות ללכת, הצליח להעלות אותנו על עגלה. בלילה לא מצאנו את ההורים, נשארנו על העגלה, וסבתא שלי החזיקה אותי בלילה הקפוא בידיים. אותו הלילה, קפאו 15 אלף איש לערך והכניסו את הגופות בבור אחד. כשקמתי בשחר, ראיתי שסבתא שלי קפאה כשאני בידיה. צעקתי ובכיתי ורצתי. בת 6 וכבר ראיתי מוות. מצאתי את אבי והמשפחה, המשכנו למחרת את צעדת המוות. הגענו לאגם, במים היו מלא גוויות. אבא שלי ניגש לרומנים החיילים שהלכו אתנו עם רובים ואמר להם: 'אתם עומדים להכניס אותנו למים שנטבע, מה אתם רוצים ממני שאני אתן לכם שלא תעשו זאת'. אחד החיילים הוריד את כובע הפלדה ואמר לאבא שלי: 'אם תמלא לי את הכובע בכסף ובזהב אז אני אקח את כל השיירה בדרכים אחרות שלא יכניסו אתכם למים. אבא שלי לקח את הכובע, הלך בין יהודי ליהודי ואמר להם: 'מה שיש לכם תכניסו לכובע, אם לא אנחנו הולכים ישר למוות, ככה יש עוד תקווה לחיות.' כל אחד הכניס זהב לכובע, אפילו הוציאו שיני זהב מהפה והכניסו. החייל קיבל את הכובע המלא ולקח אותנו לכיוון אחר ולא דרך האגם.

 "בסופו של דבר הגענו לאוקראינה, לכפר שנקרא ונדצ'ן. בכפר הזה הכניסו אותנו לבית בלי חלונות, מין בית מרחץ. היה חורף, קור אימים, היינו כבר כל כך חלשים וכל כך מסכנים, בכלל לא בני אדם, אך מה שהיה לנו הוא הרצון הגדול לחיות.

 "אנחנו הילדים קיבצנו נדבות. לפעמים מרחמנות נתנו לנו קליפות תפוחי אדמה ולפעמים גירשו אותנו שלא יראו אותנו. ככה זה נמשך 4 שנים ואנחנו כמעט בלי בגדים, בלי נעלים, חלינו בכל המחלות. היינו עם פצעים, ארבע שנים לא התרחצנו".

מה הייתה התחושה בלב?

"בלב שלי הרגשתי שאני חייבת לנצח את המלחמה הזו, שאני חייבת לעשות הכל כדי להישאר בחיים. אין לי מושג איך מצאתי את הכוח. גם זה שהיינו ביחד משפחה, נתן לי הכוח, וגם הכוח בא מאבא שלי. אימא שלי הייתה המומה, היא לא דיברה כמעט בכלל ארבע שנים. אבא שלי עודד וחינך אותנו. אני לא למדתי כלום בחיים, הארבע השנים היו באוניברסיטה של החיים, נלחמנו רק כדי להישאר בחיים".

יהודית זוכרת את כל הפרטים. את הזכרונות הקשים מדקדקת בפרטים, מדברת על סבל והישרדות עילאית, וליבי רועד. כן, זה סיפור קשה, היא אומרת לי, אבל אני חייבת לספר אותו. "יום אחד", היא ממשיכה, "תפס קצין את אבא שלי, הכניס אותו למקום שמסובבים ברזל, וסובב לו את הידיים, גמר את אבא שלי. בכינו וצעקנו, לקחנו את אבא וחזרנו לבית המרחץ. אחרי כמה זמן, אבא שלי יצא שוב, ותפס אותו רומני, הרביץ לו כל כך חזק, והוא נפטר. אבי לא זכה לחזור איתנו הביתה, לראות שנשארנו בחיים, הוא הקריב את עצמו למעננו."

מה קרה אתכם כשהסתיימה המלחמה?

"נסענו לרומניה שהינו בבית שהיו בו הרבה ניצולי שואה. שליחים מישראל סידרו אותנו בבתי ילדים. כל אחד מאתנו עלה לבד לארץ ישראל כי לא ניתן היה לעלות יחדיו. בארץ פגשנו את כולם. אימא שלי הגיעה להרצליה. אני והאחיות שלי היינו במוסד מוסינזון במגדיאל בהוד השרון.  אחרי כן יצאנו מהמוסד וגרנו כולנו עם אמא שלי בחדר אחד, ישנו במיטה אחת, וכולנו יצאנו לעבוד."

בגיל 17 וחצי התחתנה יהודית עם יוסף שבתאי ז"ל, שגם הוא היה ניצול שואה, יחדיו חיו 60 שנה. "ילדתי 3 בנים והם הביאו תשע נכדים ו- 12 נינים.

מהן המסקנות שלך על החיים?

"כדאי שתדעו, שבלי ארץ ישראל לא יישאר יהודי חי. יהודי שחי בגלות לא היה בן אדם. היהודי תמיד היה עצוב, הלכנו עם הראש למטה. קמנו מעפר והיינו צריכים לבנות מדינה, בנינו מדינה לתפארת, בואו נשמור על מדינת ישראל ונהיה עם חזק, בואו נהיה ביחד."

billie@netvision.net.il

עוד כתבות
חשבנו שיעניין אותך גם...
שיכון ויצמן כיום. פרויקט פינוי בינוי ענק
אושרו תוכניות פינוי בינוי בשני מתחמים בהרצליה
בית הקפה בפארק רעננה ייחנך בחודש הבא
עשרות כשירים מצילי חיים נוספים במוסדות חינוך וציבור ברחבי העיר
דפיברילטורים הוצבו ברחבי ב"ש
זיכרון בסלון בהוד השרון
זיכרון בסלון בהוד השרון
 אשה כבת 80 נפצעה באורח בינוני בתאונת דרכים בין אוטובוס לרכב פרטי.
תאונה בין אוטובוס לרכב בעיר מודיעין
המרכז הגאה ייבנה מחדש ויוגדל
ראש העיר רפי סער וסגנו איתן צנעני
אישור לטאבו מהבית
מבנה לא ראוי למגורים
שלוש משפחות מרעננה פונו מדירותיהם בבניין שעובר תמ"א 38