הרצליה

"שכחו את אלי כהן"

נדיה כהן, אלמנתו של המרגל הישראלי שנתלה בסוריה ב-1965, מדברת על האכזבה מכישלון המגעים להחזרת גופתו, על ההתנהלות של משטר אסד ("אלה חיות אדם") ועל הבחירה שלא להינשא בשנית

קרן שלהבת 30/05/2019
נדיה כהן.
צילום: קרן שלהבת

כבר 50 שנה מחכה נדיה כהן, תושבת הרצליה, לחזות בעצמות בעלה אלי, המרגל הישראלי שנתלה בסוריה, חוזרות לאדמת המולדת. לפני חודש נדמה היה שזה קורה, אבל אז ברגע האחרון – ואחרי בליץ' תקשורתי שעברה – היא חזרה שוב למעגל האכזבות.

במשך שעה ישבנו בביתה וניסינו להבין איך אישה שאיבדה את בעלה בגיל צעיר כל כך חיה חיים שלמים בציפייה למשהו שכנראה לעולם לא יתממש.

"אני חיה באמונה ובתקווה", היא אומרת בתחילת השיחה. "עד יומי האחרון אני אחכה שאלי יחזור הביתה". 

אלי כהן נולד ב-6.12.1924 במצרים, ועלה לישראל ב-1957. כבר במצרים התחילו קשריו עם המודיעין הישראלי, ולאחר עלייתו, בשנת 1960, הצטרף ליחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל.

באותו זמן הוא קיבל גם את שם הכיסוי שלו, כאמל אמין ט'אבת, שהיה, לפי סיפור הכיסוי, איש עסקים סורי שהתגורר בארגנטינה ושב עתה למולדתו.

בשנת 1961 נשלח אלי כהן לארגנטינה, שם נטמע בקהילה הערבית והתיידד עם דמויות מפתח מבין יוצאי סוריה. בתחילת 1962 עבר לדמשק, תחת הסיפור של סורי השב למולדתו אחרי שנים, והתיידד עם אנשי צבא ואישים בכירים בסוריה, קשרים שסייעו לו מאוד באיסוף החומר המודיעיני שלו היה זקוק.

ארבע שנים אחר כך נתפס כהן בדירתו בדמשק. לאחר עינויים קשים נשפט למוות ונתלה בכיכר העיר.

במכתב שכתב לפני הוצאתו להורג כתב לאשתו נדיה: "אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו. יום יבוא וילדיי יהיו גאים בי. ולך נדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו".

אלי כהן נקבר בדמשק ועד היום לא נענו הסורים לבקשה לאפשר את הבאתו לקבורה בישראל. לאחר מותו הועלה מדרגת רב סרן לדרגת סגן אלוף.

ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, אמר כי מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

בזכות מעשיו והישגיו למען עם ישראל דורשת נדיה אלמנתו כי ממשלת ישראל תהפוך כל אבן כדי להחזירו למולדת. "מישהו צריך לבוא במגע עם הסורים ולפתור את הבעיה הזו, למרות שזה נראה חסר סיכוי כי הם חיות אדם", היא אומרת ומתייחסת למלחמת האזרחים שמתרחשת במדינה בחמש השנים האחרונות. "רופאים של צה"ל טיפלו בפצועים סורים, אבל בצד השני של הגבול אין חמלה. מנהיג צריך שתהיה לו רגישות. זה לא רק לשלוט. צריך להיות אנושי".

את רואה קשר בין הדרך שבה מתנהלת מלחמת האזרחים בסוריה לעובדה שאין רצון בצד השני להחזיר את בעלך הביתה?

"בוודאי. האנשים של אסד משתמשים בחומרים כימיים נגד העם שלהם והעולם שותק, אז מה אכפת להם מזה שישראלי נמצא אצלם כבר 50 שנה? זה נראה חסר סיכוי, אבל נמשיך להאמין עד הסוף".

בתחילת הדרך לא דיברת. בדיעבד לאור העובדה שבעלך לא חזר ארצה – זו הייתה טעות לא לצעוק ולמחות כמו משפחות אחרות?

 "אני לא אישה צעקנית. אני לא יודעת אם זה היה עוזר. ישנן משפחות שמתראיינות כמעט כל שבוע בתקשורת אני לא כזו, אני אישה שקטה".

את מאוכזבת מהפוליטיקאים שלנו?

"מאוד. תראי, אני מניחה שהם רוצים להחזיר את אלי אבל כנראה שהם לא יודעים איך או שהם לא צועקים מספיק. שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן דיבר על הנושא והציף אותו וזה היה חשוב, אבל זה לא עזר. אני מניחה שגם הרוסים מנסים לעזור, אבל זו משימה קשה מאוד. אני מקווה שכמו שהחזירו את באומל אחרי כל כך הרבה שנים – יחזירו גם את בעלי, גיבור ישראל".

היית בת 29 כשבעלך נתלה. מה את זוכרת מאותה תקופה?

"אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אלי ניחש שהוא אדם מת מהלך. ככה הוא התנהג לפחות. בתקופה האחרונה שלו הוא השתנה מאדם מאושר ומלא חיים לאדם עייף עם עיניים אדומות. הוא כל הזמן אמר לי 'תשמרי על הילדים'. כאילו הכין אותי לפרידה".

איזה אדם הוא היה?

"אדם מקסים. גבר נאה. יפה תואר. צנוע. תמיד היה לו חיוך על הפנים. ברגע שראיתי אותו ידעתי שזה האיש שלי. אז לא קפצו ישר למיטה, אלא חיכו לאט לאט שהקשר יבשיל. התחתנו בבית כנסת 'אוהל מועד'. זו הייתה חתונה צנועה מאוד".

לדבריה, בגלל עבודתו אלי היה חוזר רק כל שמונה חודשים. "הוא היה מגיע ללידה", היא נזכרת. "חיכינו לביקור שלו כמו אוויר לנשימה".

אלי כהן זכה להנצחה בכל רחבי הארץ. מצבה לזכרו הוצבה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. על שמו נקרא היישוב אליעד ברמת הגולן. רחובות על שמו ניתן למצוא בערים רבים בארץ, נכתבו עליו ספרים, ובקרוב ייחנך בהרצליה מוזיאון על שמו של אלי כהן ז"ל. "זה המעט שמגיע לאיש הזה על כל מה שהוא עשה למען עם ישראל".

למה את הכי מתגעגעת?

"לחיים שהלכו לאיבוד. לקול שלו, למשענת שלו. הילדים שלי גדלו עם הרבה כאב בלב. אבות מחבקים את הילדים שלהם ורק לילדים שלי לא היה מי שיחבק אותם. היה קשה לדמיין איך הוא מת בייסורי תופת. זה מוות אכזרי מאוד. הדבר היחידי שאפשר לקוות לו עכשיו זה שנסגור מעגל ונחזיר את הלוחם הזה הביתה".

למרות שבעלך כתב לך במכתב האחרון 'את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדנו' לא נישאת בשנית מדוע?

"הספיק לי. סבלתי מאוד בפעם הראשונה. עם כל האהבה לאלי, לא באמת חיינו חיי זוגיות כמו בכל משפחה רגילה. הוא בקושי היה בבית ולא רציתי להתאהב שוב ולחוות צער. אני משערת לעצמי שגם לא הייתי מצליחה. הילדים שלי גדלו בלי אבא, כל אחד מאתנו לקח את זה קשה בדרך שלו. אני עוד חושבת על אלי בעלי ועל החיים שהיו יכולים להיות לנו".

עוד כתבות
חשבנו שיעניין אותך גם...
צביקה ברוט- ראש עיריית בת ים
מקור השראה
אשקלון במקום ה-12 בהולכי הרגל הנפגעים בתאונות
אשקלון במקום ה-12 בהיפגעות הולכי הרגל
שר  התיירות חנך מלון חדש בבאר שבע
שר התיירות חנך מלון חדש בבאר שבע
זיוף כמעט מושלם
 יום שני ברציפות, אזעקות בצפון
יום שני ברציפות, אזעקות בצפון
פרס גליקמן למצוינות בטיפול בזקן לעיריית חולון
ילדי תכנית הטייסת  במגדל העמק
ילדי 'הטייסת' מצדיעים לרונה רמון ז"ל